<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ומה ששאלת להסביר לך המקראות אמאי נשים אינם מותרות בכלאים או יהו חייבות בציצית וכן בהשחתה ובהקפה וכו'. דע כי שאלת כשאילת ראשונים. אלא כך נראה בעיני דנקוט האי כללא בידך כל היכא שההיקש בפסוק (אחר) [אחד] כגון בל תאכל חמץ ואכילת מצה [פסחים מ"ג ע"ב], לא תקיפו ולא תשחית פאת זקנך [קידושין ל"ה ע"ב], האי דוגמא לאכילת מצה וכלל ופרט האחרון מפרש הראשון ודרשי' אפי' לקולא אם שקולים הם. הילכך איצטריך כל לרבות את הנשים. ומעתה על כורחיך ההיקש לחייבם באכילת מצה. ואם ההיקש בשני מקראות כגון לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך [יבמות ד' ע"א], דמי קצת לכלל ופרט המרוחקין ואין לידע אם מידרש להקל או להחמיר ושקול הדבר (אין) [איך] צריך לדרוש, דרשי' לחומרא. דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא כדאית' פרק [אמר] ר' עקיבא (פ"ג ע"ב). הילכך נשים איתנהו בלא תלבש שעטנז ומיהו פטורין מציצית לר' שמעון כדאית' בפרק התכלת (מ"ג ע"א). שאין לומר כיון דאיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו בגדילים תעשה לך, דאם כן לישתוק קרא מאשר תכסה בה לרבות כסות סומא, שהרי סומא חייב בכל המצוות וליכא מאן דאמר פטור לבד מדר' יהודה בפרק החובל (פ"ז ע"א). שהרי בלאו הכי נר' לנו סברא לקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה כדמפרש התם ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה וכו', וא"כ ירבה כסות סומא מהיקישא, ונמעט מוראיתם כסות לילה. אלא מדאיצטרך למיכתביה ש"מ דלא דרשי' הך היקשא לחייבם בציצית, ואין צריך פסוק לרבות נשים לחייבם בלא תלבש שעטנז (שנדרש) כמו שצריך פסוק כל לרבות את הנשים לבל תאכל חמץ, דהתם איכא היקישא בחד קרא ומפ' סיפיה לרישיה, אבל הכא דמרוחקי' בתרי קראי אי אית' להיקישא לא הוה דרשינן ליה אלא להחמיר. אך אין אנו צריכין להקיש ולהחמיר דבלאו הכי כתיב איש או אשה וכו' הוקשו לכל עונשין שבתורה. (והציצית) [ומציצית] פטורין לר' שמעון (פריך) [כדין] כל מצות עשה שהזמן גרמא. אע"פ שאין צריך פסוק בשאינו היקש גמור הוצרך התנא בפ' התכלת (מ"ג ע"א) ובריש מסכת' ערכין (ג' ע"ב) לשנות הכל חייבין בציצית ופרכי' פשיטא ומשני איצטרך סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וכו' עד קמ"ל וכו'. אעפ"י שאין לטעות כדפריש' ולהצריך פסוק מפני טענת קטן ושנה משנה יתירה או בריית' זה ויעשה צריכו'. תדע שאינו היקש שהרי בפ"ק דיבמות דריש להו לכל שישנו בזה ישנו בזה דשייך בגברים, ומסקנ' התם דר' יהודה אע"ג דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש, ואי היקישא הוא הא ר' יהודה דריש הקיש אפי' שלא במשנה תורה, כההיא דפ"ב דקידושין (נ"ג ע"א) לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה ואמרי' התם סתם סיפרא ר' יהודה. ובעל כורחינו פיר' דהאי וסמיך ליה היקיש, וכן הגיה ר"ת בסדר נשים שלו על (סמוך כתי') [סמיך כתב] ה' לסימן היקש דלא תיקשי ר' יהודה אדר' יהודה. אבל סמוכין דיבמות אין פתרונו היקש דלא איפשר לפרושינהו לחומרא גבי נשים להיקיש ולא קולא נמי איפשר לפרש כיון דתרי קראי נינהו. הילכך על כורחי' לדרוש סמוכין אתו. תדע דלא נקט בערכין ובהתכלת לישנא דהיקישא כמו שרגיל התלמוד לומר כל שישנו בהקפה ישנו בהשחתה וכן כל שישנו בקום אכול וכו', אלא נקט מאן דלא מישתרי כלאים לגבי לבישה הוא דאיחייב במצות ציצית והני כהנים וכו', שזהו לשון (היקש) צריכות' בעלמא ולא לשון היקיש. והשאר טעות הוא לדמות', כגון כל שישנו בסך ישנו בבל יסך. דהתם מלשון יסך דרשי' ליה. דהא אמרי' התם בפ"ק דכריתות (ז' ע"ב) (אלא) [א"ל] שפיר קאמרת לא יסך כתי' קרי ביה לא יסך וקרי ביה לא יסיך. כל שישנו בביאה (חגיגה ד' ע"ב) אי איפשר ליה להיפך שיהי' טמא מותר לבא בעזרה. וכן (במרובה) [במנודה] אי איפשר לומר בזה כך. וכן בסנהדרין פרק ד' מיתות כל שישנו בזובח ישנו במצות כשפים. אבל איפכא לא שהרי בני נח נצטוו על ע"ז. וכן בפ' השולח (מ"ה ע"ב) והתכלת (מ"ב ע"ב) כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. אבל איפכ' לא תפשוט, דגוי וכותי לאו בר קשירה הוא. ואע"ג דאיכא לאוקמי אאשה דקתני בהדי', תרווייהו לא דרשי' מינה למימר כל שישנו בכתיבה ישנו בקשירה וגם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, הילכך דרשי' ליה לחומרא וגם בתר רובה דהיינו מין וכותי וגוי וישראל משומד ועבד ואשה חדא מיחשבי. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה (ברכות כ' ע"ב). אבל איפכא לא דהא כתיב אתה ובנך ובתך (לגבי שמירה) ועבדך ואמתך [לגבי שמירה]. ואע"פ שחיברתי לעיל השחתה והקפה לאכילת חמץ ומצה, לרווחא דמילתא נקיטנין ליה, שהרי אי איפשר לאומרו להפך, דהיינו דפריך עלה בפ"ק דקידושין (ל"ה ע"ב) השחתה גופ' מנלן, פי' ואימא איפכא ומשני איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא וכו' כדאיתא התם. ואי איפשר לומר כל שישנו בזה ישנו בזה לא יאמר כי אם בפסוק אחד, שהרי ובאת שמה והבאתם שמה שני פסוקים הם. אלא שעטנז וציצית אי אפשר לפרש כן מטעמ' דפרישית לעיל. ולדברי רבינו ממיץ שהיה רגיל לומר דכל היכא דאיכא לאוקמי לקולא ולחומרא לקולא מקשינן וראייתו ממסוכנת (חולין ל"ז ע"א), והיה דוחק עצמו לתת טעם בהך דפ' א"ר עקיבא (פ"ג ע"ב) ודפ' בתרא דתענית (כ"ז ע"א), לדברי' היקיש דאכילת חמץ ואכילת מצה לקולא ואתי שפיר והשאר אי אפשר לומר להפך מכח הפסוקין כדפרישית לעיל. ועל דרך זה הולכים כולם בלי מכשול. ואילו יורו על השאר, כי זה השער צדיקים יבואו בו. אבי העזרי.
<h2>דף כא:</h2>
אתה כתבת על כורחי' יש לומר דמהני הביטול מודעי' דרב ששת דערכין [כ"א ע"ב], ובזה לא כוונת כי אין לידע משם אם אמר בשעת המסירה כל ביטולים שאעשה לא יהו כלום או שמא מסר מודעא בסתם. ודע לך כי בתשובת הגאונים כתוב שאם אמר בשעת המסירה אם יכיפוני ביטול על ביטול אפי' עד אלף דעו כי אנוס אני שוב אינו מועיל מה שכתוב בשטר [והשטר] בטל והמודעא מהניא ולא (איתקש) [איפקעא] מודעא אלא בסתם. ואני הארכתי באילו הדברים בחיבורי ועת לקצר.
